עוד יום בעבודה
אני לא בקטע של סיכומי שנה. וגם נמנעת ממונולוגים מעולם המים… כאלה, עתירי תובנות.
בדרך כלל.
אלא שדווקא היום בבריכה, יום עבודה רגיל, הסתיים בחווייה שעד עכשייו גורמת ללב שלי לדלג פעימה.
היא אמא צעירה לתינוק בן חצי שנה. מקסימה. באה עם החצי השני שלה, לחגוג לו יומולדת בטיפול וואטסו זוגי.
עשתה לו הפתעה.
הוא חירש. קורא שפתיים מעולה. אבל את שלה הוא קורא הכי טוב.
בתשאול לפני תחילת הטיפול היא מספרת בקצרה, לא מתלוננת, על הלידה הטראומטית, בניתוח קיסרי דחוף, עם רקע של סוכרת הריונית ופיברומיאלגיה, שהעמידה את כל ההריון בסיכון. אבל היא לא נותנת לרופאים לשגע אותה. לא מוכנה להסתמם. עושה הכל כדי לא לכאוב, בלי כדורים ובלי זריקות ביולוגיות. עושה הכל כדי לחיות רגיל. אפילו שכואב. אפילו שקשה לנשום. ולישון.
ורק המים החמים גורמים לה לשכוח את הכאב.
אני מציעה שנתחיל. יכולנו לשבת ולדבר עוד שעות…
ברגע שאני מציפה אותה, עולה לי בראש תמונה שלה רוקדת במים. כמו דולפין. או בת-ים.
והיא נמסה. ממש נמסה בידיים שלי. והיא נושמת. על אמת.
40 דקות וחיים שלמים מאוחר יותר, אני משעינה אותה כלפי הדופן של הבריכה. ולא יכולה להיפרד ממנה.
היא פוקחת עיניים נוצצות מדמעות: "אני לא זוכרת מתי הרגשתי כל כך טוב בתוך הגוף שלי… וסוף-סוף הצלחתי לנשום…" ופרץ של מילים, ודמעות, וסימני ידיים ושפתיים, שרק הוא מבין. וגם אני עכשיו. קצת.
אני מחבקת אותה, בעצם היא יותר מחבקת אותי.
ואני אומרת תודה בלב.
לטליה האמיצה והבריאה – שהבהרת לי, אם שכחתי לשנייה, שאני הכי במקום הנכון.
רק שימשיך ככה.
