סידני יום #3

אחרי יומיים פה כבר יש לי שגרת בוקר שמסתכמת בקפה רגוע על אדן החלון של Wattle Hotel עם סידני בתוך העיניים. ומיד אחר כך, סשן בלתי נגמר של נסיונות קולניים לפרקים להעיר את כולם…שמסתיים מאוחר מדי בפתיחת בופה ארוחת בוקר. מי אמר ג'טלג ולא קיבל?

מציאות בדרך לבית האופרה

יצאנו ברגל לבית האופרה ולנמל הסירקולר-קוויי . ברור… האמת היא שבסידני כל כיוון שתיקח יוביל אותך לאיזשהו נמל. שזה סידור פצצה. העיר הזו יושבת על מפרץ עצום, שמתפצל לעשרות מפרצונים פנימיים. מי שהחליט להקים דווקא פה את מושבת העונשין ההיא…הצליח לו.

אנחנו צולעים בדרך לבית האופרה. מחציתנו משיטוט-יתר בעיר. החצי השני עדיין ישן. עמי גם וגם. החלטנו להגיע ראשית לבית האופרה המפורסם. אבל הדרך כרגיל מעניינת לא פחות. בהייד פארק (דומה, רק קומפקטי ובלי אנשים שנואמים בפינה) אני פוגשת דמות הנערצת עליי. קפטן ג'יימס קוק. האירופאי הראשון שנחת פה ממש במפרץ הסמוך לפני 250 שנה. אני יכולה לדבר עליו יום שלם. לא משנה. קיצר הבנאדם היה בנאדם דגול. וימאי ונווט דגול. פייר, מאוד התרגשתי, מיד ביקשתי סלפי עם הפסל שלו…. האחרים בעיקר הריצו דחקות על חשבוני.

בהמשך אנחנו פוגשים עוד מגדולי האומה האוסטרלית. כולל חזיר בר מברונזה, שבכדי להגשים משאלות יש לזרוק מטבע וללטף לו את האף. כולם מצייתים להוראות. רק אני עושה לו פוליש. מה לעשות שיש המון משאלות והמון אנשים שהייתי חייבת לברך אותם בבריאות ובאושר-עד ?

אוצר בספרייה

מאיה לא מוותרת על הספרייה הלאומית של ניו-סאות'-וויילס. אתר שלא מופיע בשום מדריך, אבל ממש שווה הצצה. הספרייה נראית בול כמו שספרייה צריכה להיראות… מדהים. אנחנו נכנסים לאולם הראשי, שכאילו נלקח מספרי הארי פוטר. בין שורות ספרים בכריכות עור על מדפי העץ, אני מוצאת את עצמי מעניינת באינדקס הספינות. "אינדקס הספינות"! איפה עלי אדמות הייתי מוצאת דבר כזה, אם לא כאן? ומי אם לא אני??? ונו מה, לתדהמתי אני מוצאת את רישומי הספינה של הבחור ההוא, קוק. מסתבר שיומני הקפטן המקוריים של ג'יימס קוק ממסעותיו בספינה "אנדוור" Endeavour יושבים פה בכספת! אני בהתרגשויות –על. יש יסוד סביר להניח שזה פחות מרגש את…כולם בערך.

ביציאה מהספרייה, איתן נראה מתעניין באופן חשוד ברצפה. רצפת השיש מתארת את מפת הים שמדרום לאוסטרליה, ואת האי טסמניה, על-פי מגלה הארצות ההולנדי אבל טסמן Abel Tasman. המפה הענקית מגודרת בסרטי קטיפה, ומסתבר שאיתן, מרוב ריכוז, שמט מידו כדור גומי שהסתובב איתו מאתמול.

כמו בקומדיית מצבים, הכדור מתגלגל לאט-לאט, ובעוד אנחנו עוקבים אחריו, מתפללים שימשיך להתגלגל אל מחוץ לתיחום. הוא דווקא נעצר בדיוק באמצע מפת השיש המפוארת… עמי ואני מביטים זה בזה מעבר לסרטי הקטיפה. האינסטינקט של עמי הוא להשיל את כפכפי ההאוויינס, ולצאת למסע לטסמניה מעבר לגדר… אני פותחת עליו זוג עיניים כזה, שלא משאיר מקום לספק- הכדור נשאר! הילד מאיזראל הותיר את חותמו על מפת הים הדרומי של טסמן. ושנינו עושים פרצופים של "מי ההורים של הילד הזה?"

האתר החשוב שליד בית האופרה של סידני

ממשיכים לדדות לכיוון בית האופרה. חוץ מהארכיטקטורה המדהימה שלו, הוא בעיקר ממוקם בנקודה הכי פסיכית במפרץ. לוקיישן כבר אמרתי? לראשונה מאז נחתנו בסידני, אנחנו מרגישים תיירים, בין המוני תיירים.

עברו שעתיים שלמות מאז שאכלו פה, ויש חשמל באוויר. אז אנחנו סוגרים עם איתן דיל מלוכלך. הוא יפרגן לנו סיבוב קצר באיזור ה"רוקס" , ובתמורה נמשיך משם ישירות לסנדוויצ'יית ה"סאבווי" המרוחקת. היה מו"מ קשוח, שבסופו, אף אחד לא ממש באקסטאזה מההסכם… ואני בוויכוח פנימי מטופש- למה אני סוחבת את כולם למקומות שמעניינים רק אותי…ומתעלמת מהצרכים של הילדים ושל עמי…

ואז, מישהו מסמן לי שהכל בסדר. אני בסדר! יש מצב שאני צדיקה (ויש מצב שזה קשור לחזיר הברונזה ההוא, אין לדעת), כי הסניף הסודי – זה שאינו מופיע במפות גוגל (!?) – של "סאבווי" מתגלה ממש לנגד עינינו. כאילו מישהו הרגע ברא אותו. ככה באמצע הסירקולר קוויי. רק בשבילי. בשנייה אחת המתח יורד. פתאום אני רואה חיוכים רגועים. אושר צרוף. אפשר לחשוב שהם פגשו הרגע את קפטן קוק…

ה-סלעים ומתלה המעילים

אחרי מנת הבריאות היומית, אנחנו ממשיכים ברגוע לאיזור הרוקס The Rocks. האוסטרלים לא משהו בבחירת שמות למקומות. זה סיפור ידוע. הרוקס היא השכונה הראשונה בסידני, שנבנתה – נכון – על הסלעים השחורים שהיו שם כשהגיעו ראשוני המתיישבים. יפה פה. קצת נווה-צדק. רק עם פאבים. ומוסיקה טובה. וממש נקי! טוב לא דומה… סיבוב קניות הכרחיות-בלבד שלי ושל מאיה בשוק סופ"ש הססגוני, ואנחנו פונים לכיוון "גשר הנמל" Harbour Bridge, שמכונה כאן "מתלה המעילים". תכל'ס, כך בדיוק הוא נראה… כאמור, אוסטרלים ושמות.

אנייה יוצאת מנמל

אנחנו חוצים את הגשר בהליכה נגד הרוח המטורפת שיש כאן למעלה. מזל שהכל מסורג. בכלל לא מקנאים בחברה שמטיילים עם רתמות וחליפות סערה על הקשת העליונה שלו. הנוף מכאן מרהיב. באמת. המפרץ מרוח מתחתינו, מנוקד במאות סירות, מפרשיות, ומעבורות בכל גודל אפשרי, נמל המעבורות- הסירקולר קיי, ובית האופרה. מצידו השני אנחנו רואים את הלונה-פארק המיתולוגי שביקרנו בו אתמול בערב.

באופק אפשר לראות את פתחו הצר של המפרץ אל האוקיינוס. אוניית הפסיפיק פרינסס העצומה שלוקחת רוורס מתחתינו, ומפנה חרטום לכיוון היציאה מהנמל, רק מוסיפה למרהיבות של הרגע. אני מלווה אותה במבטי, כשהיא עושה את דרכה, כמו בהילוך איטי, אל פתח המפרץ. אני עם דמעות בעיניים.

אנייה יוצאת מהנמל אל הים הפתוח, היא מראה שמרעיד לי את הלב.

סיבוב בתחבורה הציבורית

את שעת השקיעה אנחנו מחליטים לבלות בנסיעה בתחבורה הציבורית. ובכן, במושגים של סידני- הכוונה לשייט במעבורת היוצאת מהסירקולר קוויי Circular Quey . המעבורת עוצרת במספר תחנות ברחבי המפרץ, ומחזירה את המקומיים מהעבודה הביתה. אכן מחזה לא קל…

בתמורה אנחנו מקבלים מראות עוצרי נשימה של השמש השוקעת מאחורי הגשר, ושל המים, ושל 3 ילדים מאוד מאוד שמחים.

ארוחת ערב ברחוב הראשי של צ'יינה-טאון, George st. . ואנחנו משתרכים בחזרה למלון, רק כדי להתעלף למיטה.