איך זה להיות נהר
מתחילה מסוף המסע. זה הבוקר האחרון במסע מרתק בעמק האומו, דרום אתיופיה. 17 נשים באוטובוס אחד עם שני מדריכים מקומיים, במסע אל שבטי הדרום בעמק נהר האומו.
ראיתי ילדים מאושרים באפריקה. כל ילד פה מלא שמחת חיים אמיתית. עם כל הטינופת, הצורך המתמיד במים נקיים, בנעליים, בחולצות, הסירחון (!!!) …עדיין פרצופים מחייכים אלינו בכל פינה.
חייבת להודות, אחרי שבוע של נסיעה בדרכי עפר, מפגש עם מקומיים משבטים ותרבויות שונים, והסתגלות לתחושה שאני היא החייזרית שנחתה מכוכב אחר, קצת עייפתי…
אפריקה הזו, באה ישר לפנים. והופכת את הבטן. ומקשה להסתכל פה מעבר לאופק המאובק.
התקווה של עמק האומו
אבל כאן, בתחנה האחרונה שלנו, אני רואה גם, ובעיקר, תקווה.
בית ילדי האומו הוקם לפני 10 שנים על ידי האיש הגבוה והצנוע הזה, ללה לבוקו Lale Labuko, במטרה להציל את ילדי ה"מינגי" ממוות בטוח. ילדים אלה, שנחשבו בשבטים מסויימים (האמר באנה וקארה) למביאי מזל רע, ננטשו בסוואנה או הוטבעו במים החומים של נהר האומו. רק מכיוון שנולדו ללא ברכת זקני השבט, או כי שיניהם העליונות בקעו לפני התחתונות. עד כדי כך התופעה היתה נפוצה, ששבט קארה הגיע לסף הכחדה.
ללה, אחרי שגילה ששתיים מאחיותיו, שלא ידע על קיומן, הומתו כ"מינגי", החל במסע להצלת הילדים. הוא פנה למנהיגי השבטים: "תנו לי להיות הנהר". ובמהלך שלקח מספר שנים, הצליח לשכנע אותם למסור את הילדים, בטיעון שגם כך ה"קללה" תוסר מהשבט. בכל הכפרים של שבטים אלה, הוא יצר קשר עם משתפי פעולה, שמעבירים לו מידע על תינוקות "מינגי" שעומדים להוולד, או שכבר ננטשו. ובעבודת שטח רגישה ומאומצת, ילדים אלה מוצאים את דרכם לבית היחיד שאי פעם יהיה להם.
באופן הכי פרדוקסלי, כמו שרק אפריקה יודעת לייצר, ילדי ה"מינגי" המקוללים לכאורה, הם הילדים הכי ברי-מזל שפגשנו במסע…
יום אחד לא יהיו עוד ילדי "מינגי"
בבית ילדי האומו, בעיירה ג'ינקה, חיים כיום 50 ילדים מגיל 3 ועד 17. גדלים כמו אחים, כולם מטופחים, נקיים, לבושים היטב ולומדים בבית ספר. הם חיים בבית הצנוע, שבכל פרט בו ניכר שהושקעו תשומת לב, ותחושת שליחות. ואהבה. והם שמחים.
אבל ללה לא עוצר פה, יש לו תכניות גדולות עבור הילדים האלה.
החזון שלו הוא לגדל כאן את דור העתיד של מנהיגי עמק האומו, איזור נחשל הסובל מקיפוח מתמשך של הממשל היושב אי שם בצפון הרחוק.
וכשהוא אומר בקול שקט ונינוח, שהוא יודע שיש עוד דרך ארוכה, אבל יום אחד לא יהיו יותר ילדי "מינגי", אני נוטה להאמין לו.
מאוחר יותר, במטוס בדרך חזרה לאדיס, אני פתאום מבינה את מי האיש הזה הזכיר לי. לרגע היתה לי תחושה שעומד מולי נלסון מנדלה.
כי ככה זה כשאתה נהר…
ואנחנו? רק הבאנו לתוך הבית קצת בגדי ילדים, וצבעי פנדה וגירים ועפרונות צבעוניים.
ויצאנו עם הרבה תקווה בלב, ואוויר בתוך הריאות.
איזה סיפור מרגש ומעורר השראה.
נהניתי לקרוא.
דרך מי יצאת לסיור?
אחד מהחלומות שלי זה להגיע לאיתיופיה.
הי שיר, תודה! שמחה שנהנית. זה רק סוף הסיפור…
נסענו באופן מאורגן עם סלומון Solomon Bekele, בחור מאדיס שמארגן הכל- אוטובוס, מדריך, מדריכים מקומיים. מהארץ רק דאגנו להזמנת טיסות וטיסות פנים, וחיסונים כמובן.
https://www.facebook.com/profile.php?id=100004946533026
יחד איתו היה מדריך מקסים בן שבט האמר, ועם המון ידע וסבלנות ורוגע- פיטרטו Fitretu Getachew, שהוא ממש ממש חובה למי שרוצה לטייל בדרום- מכיר ברמה האישית המון בני שבטים שונים. הוא למשל ידע להגיד מתי יהיה טקס ה-Bull Jumping שזה אירוע שלא נגיש לתיירים. ואנחנו היינו בו.
בכל כפר שהגענו אליו, הצטרף אלינו מדריך מקומי בן אותו שבט, וזה היה נחמד, אבל כאמור, פיטרטו היה גולת הכותרת.
פשוט וואייי! איזה מדהים זה נשמע.
אכן מדהים, ומטלטל, ועם רגעים לא פשוטים. נו, את יודעת, אפריקה…
הפוסט מקסים וממש נוגע ללב! איש מיוחד ויוצא דופן, אין ספק. אני תמיד אוהבת לבקר במקומות כאלה, בעיקר כשמדובר על ילדים.