הפלגה במשקפיים ורודים
אני בדרך למרינה בגשם פסיכי. כידוע, אני בנאדם של קיץ, ואם יצאתי ביום כזה, אז חייבת להיות סיבה ממש טובה.
אז יש שתיים.
הראשונה, הודעה שקיבלתי מיוסל'ה, מנהל מיזם מפרשים Mifrasim , ברביעי בערב – "באה להפליג בשישי בבוקר?" אני לא מסרבת – לא להפלגה ( כי מי שמכיר אותי יודע כמה אני מכורה להפלגות), ולא ליוסל'ה. כי מי שמכיר אותו, יודע… נו. קשה לסרב ליוסל'ה.
הסיבה השנייה קשורה לקבוצה שאיתה נפליג בספינה החברתית.
אחרי שאמרתי כן, בדקתי את התחזית…
בינתיים הגשם מנצח את המגבים, אבל אני מרגישה איך החיוך שלי הולך ומתרחב לקראת ההגעה לים. אפילו שהוא זועף הבוקר, והמים בצבע תואם לעננים השחורים שתלויים מעל.
הצליח להם. לחזאים.
על הספינה מחכים יוסל'ה וים המדריך. וקבוצת נשים בגילאים שונים וממקומות שונים בארץ, כולן לבושות בפריטי לבוש בוורוד בוהק.
הלביאות בורוד ישראל
אני עולה לספינה, מתקבלת בחיוכים חמים, ובחיי, באותו רגע הגשם פוסק.
חוץ מהסטיילינג, יש עוד משהו משותף להן- כולן מחלימות מסרטן.
הן מדגישות- מחלימות. יש כאלה שעכשיו סיימו סדרת טיפולי כימו והקרנות, יש כאלה שסיימו לפני 10 שנים. ויש מי שהחלימו וחלו שוב, והחלימו.
כולן היו בגהינום וחזרו לחיים. גהינום שאין לתאר. והן עובדות ומגדלות ילדים ונכדים ובני זוג. וחיות עם תופעות הלוואי הקשות של התרופות, ועם כאבים כרוניים ועייפות מתמדת. אבל חיות.
אורית זיו אקרמן פתחה את קבוצת הלביאות בורוד לפני 4 חודשים בלבד. המטרה הראשונית היתה לפתוח קבוצת חתירה בסירות "דראגון", קאנו, לנשים בתהליך החלמה. וככה בלי להתכוון, יש היום 80 חברות בקבוצה. חוץ מלחתור ביחד, הן בעיקר חברות. דואגות. נמצאות אחת בשביל השנייה. ואורית, קטן עליה. היא כבר מסתכלת קדימה.
כשיוסל'ה מדבר
יוסל'ה מדבר בקול הכי נמוך והכי נוסך-ביטחון. וכשיוסל'ה מדבר, כולן מקשיבות. לרובן זו הפעם הראשונה על ספינה מהסוג הזה. ויש חששות. אבל כשיוסל'ה מדבר, הכל כבר יותר רגוע. יש מצב שכדורי הטרבאמין שחולקו לפני כן בקבינה עזרו גם הם…
לא, זה יוסל'ה, בוודאות.
אחרי תדריך קצר אנחנו יוצאים מהמרינה. היעד שלנו – המרינה של תל אביב- שם יתקיים הבוקר שיוט ימית, חלק מאליפות ישראל ליאכטות. הספינה שלנו תלווה את השיוט, ולקראת הצהריים נחזור להרצליה.
הרוח דרום מערבית, וגם העננים עושים כבוד ללביאות בוורוד, ומתחילים להתפזר.
לא ידענו מה תהיה רמת שיתוף הפעולה שלהן, אז לקחנו בחשבון שיש מצב שנתפעל את ההפלגה רק אנחנו, הצוות. אבל, אחרי דברי הפתיחה של אורית, ברור שיש עם מי לעבוד. כולן רוצות לעזור, ללמוד, למשוך חבלים ולהחזיק הגה. גם אם הגוף לא תמיד נענה, גם אם מרגישות קצת בחילה. עושות הכי טוב שיכולות. וזה המון.
על הספינה שלנו, כל פעולה דורשת יותר ידיים מאשר בסירה רגילה, יש המון חבלים, והוורודות לגמרי בעניין. אז די מהר אנחנו טסים ברוח קדמית עם ראשי מורם בצמצום שני וחלוץ. וחותכים את הגלים.
ומכבים מנוע. ההתלהבות מהרגע הזה שבו הספינה מתחילה לשוט בכוח הרוח, מדבקת.
והספינה הזו יודעת לשוט!
כל-כך מהירה, עד שאנחנו מגיעים בדיוק בזמן לצפות בהזנקה של המשט. עשרות מפרשי ספינקר צבעוניים נפתחים על קו הרקיע הסגרירי של תל אביב, ומוסיפים עוד צבע לוורוד של דגלי הלביאות. ואנחנו עוברים ל-heave-to וצופים במופע.
כשהכאב קצת נשכח
זה זמן טוב לשתות תה ולאכול. ולדבר. והן מדברות. ומקשיבות. על החיים. וגם על המחלה, שהיא חלק בלתי נפרד. בלי תלונות, בלי רחמים עצמיים, משתפות.
ואז מישהי מהן שואלת אותי ברכות, יעל, את נבדקת? זה חשוב. את יודעת, נשים חולות היום גם בגיל 28. 35.
אני מבטיחה לה לקבוע תור לממוגרפיה.
ידיים בכפפות ורודות מתחלפות על ההגה, ואנחנו מסתובבים, ומתחילים לחזור צפונה.
הקסם הזה של היציאה לים, אפילו לכמה שעות, כבר מוכר לי. הוא לא פוסח על אף אחת ואחד מאיתנו.
וכמו שמאוחר יותר הן יעידו, גם אנחנו רואים את זה עכשיו: הים מנתק אותן מהמציאות הרגילה. הן עסוקות בהשטת הספינה, עד כדי כך שאפילו הכאב קצת נשכח. אפשר להרגיש איך הן מחלימות עוד קצת.
הן שואלות את יוסל'ה ואת ים המון שאלות (שנענות כמובן בקול נמוך ורגוע ובגובה העיניים). והן מתעניינות, לפחות כמו שלנו חשוב לעניין אותן. או פשוט יושבות ונרגעות מול קו המפגש של המים והשמיים.
הרוח בפנים
אחרי הגישה לרציף, בשיחת סיכום מרגשת, אני מקשיבה למילים החמות, וזו הרוח הקרה שמכה בפנים וגורמת לי לדמוע… אבל כשאחת מהן משתפת, שבמהלך כל ההפלגה היא לא האמינה שכל הטוב הזה מגיע לה, אני מורידה את המבט, שלא ייראו שאני בוכה ממש.
רק אחרי שעזרו לנו לנקות ולארגן את הספינה, הלביאות יורדות ליבשה, ונראה שממש קשה להן להיפרד.
רק אז ארובות השמיים מקבלות אישור להיפתח שוב.
כי מישהו בשמיים עושה כבוד ללביאות.
