זכרונות מאפריקה
כבר ביום השני באתיופיה, יש לי פלשבקים מטיולים קודמים לאפריקה.
למרות שהייתי בדרום אפריקה ובקניה לפני 18 שנה, המראות דומים מדי.
עמק נהר האומו בדרום אתיופיה הוא איזור שלא נמצא על סדר היום של מישהו, אפילו במושגים של אתיופיה.
שאלת האושר
בכל מקום שאנחנו מגיעות אליו, הדיון העיקרי עוסק בקונפליקט שבין מסורתיות לבין קידמה, פיתוח וחינוך, בין התרבות השבטית "הפרימיטיבית" לבין תרבות המערב "הנאורה".
וכמובן בבסיס תמיד יושבת שאלת האושר.
ככל שאני מתעמקת בנושא עם עצמי ועם חברותי למסע, אני פחות נחרצת בדיעותיי.
מדד האושר בשבט דאסאנץ'
בשבט דאסאנץ', המבודד יחסית, על גבולה הדרומי של אתיופיה עם קניה, אנחנו פוגשות אנשים מאוד עדינים ושמחים. בכפר נראה שהחיים מאורגנים ומנוהלים היטב באופן מסורתי. יש סדר ותחושת בטחון אישי. התנאים הפרימיטיביים מאוד – חיים בבקתות זרדים ושאריות פח, מגדלים עדרי פרות, ומבשלים במימיו החומים של נהר האומו הסמוך. אנחנו נאלצות לסרב בנימוס לכוס קפה-בוץ, ליטרלי.
ולמרות זאת, נראה שלא חסר להם דבר. אם מותר לשפוט בזהירות, הם אפילו נראים די מאושרים. ומאושרות. הם כמעט לא מבקשים מאיתנו דבר, החייזריות מהמערב.
אפילו שאני כבר לא קונה את הבלוף הזה של אפריקה, אני כמעט מתפתה להתמכר לדימוי הפרא-האציל-השמח-בחלקו . מרשה לעצמי לצלם תמונות נשיונל ג'יאוגרפיק (הילדים האלה תמיד חמודים בצורה בלתי-אפשרית…)
חוקי המדינה וחוקי השבט
ואז בום- המדריך המקומי מספר לנו כמעט בגאווה, שבשבט דאסאנץ' הילדות עדיין עוברות ברית מילה בגיל 10, כאקט של כבוד לאב המשפחה.
צעירה החל מגיל 15 שאביה קיבל הצעת נישואין עבורה, נמכרת לבעלה.
באתיופיה, מילת נשים ונישואי ילדות אסורים על-פי החוק. אבל במדינת הענק, על שטח של מילון קמ"ר, עם יותר מ- 100 מיליון תושבים, שחלק ניכר מהם עדיין חיים במסגרת שבטית, חוקי השבט מנצחים.
ערכה של הכלה המיועדת תלוי במספר האחים-הבנים שיש לה… ככל שיש לה יותר אחים, מחיר השוק שלה עולה. ומצידה השני של המשוואה- אישה שמסוגלת ללדת בנים, כמובן הופכת את המשפחה לעשירה יותר.
אך העסקה עדיין לא סגורה- היא תורשה להשאר בבית בעלה, רק לאחר שתוכיח שהיא יכולה להוליד ילדים (עדיפות לבנים, כאמור). כי אם לא… היא תחזור לבית אביה, ומכאן, ברור שגורלה נחרץ. לשם כך, היא נבדקת לפני הנישואין ע"י "מומחה פוריות" מזקני השבט, שיודע לחזות אם היא בעניינים. יותר מכך המדריך לא פירט.
כן…
מה האלטרנטיבה?
יש בתי ספר מקומיים בעיירות המחוז. ויש ילדים שהולכים מהכפר לבית הספר. גם ילדות.
כדי לקבל סיכוי ללכת לבית ספר, כדאי שהילדה תהיה ממשפחה מאוד ענייה, ושהכפר יהיה קרוב יחסית ליישוב עירוני שיש בו בית ספר איזורי. במקרה כזה, היא אולי תקבל מלגה ללימודים ביסודי.
קצת מספרים (הכל, כאמור עפ"י המדריך): בכפרי השבטים הנטייה לשלוח ילדים ללימודים נמוכה מאוד- רק כ-10% מהילדים. ופחות משליש מהם- בנות. וזה כאמור- רק לבית ספר יסודי.
גישה ללימודים משמעה- פתיחת האפשרות לעזוב את הכפר, ולעבור לחיות בעיירת המחוז.
האפשרות הזו לא בהכרח מציעה עתיד מזהיר. קיים פער ניכר בין האוירה בכפר הנידח, לבין זו שמספק לנו סיבוב מקרי בשוק של עיירת המחוז טורמי – הילדים ברחובות העיירה מוזנחים, ובעיקר רודפים בתסכול ולעיתים באלימות אחרי שובל האושר הדימיוני, שמשאירות אחריהן קבוצת תיירות חיוורות פנים בכובעים משונים…
הילדות
זה מאוד מעסיק אותי. בעיקר הילדות.
בויכוח הפנימי אני נעה בין שני קטבים:
מצד אחד, אני בביקורת עצמית על נקודת המבט המערבית- באיזו זכות אנחנו יכולים לבוא ולשפוט את אורח החיים הזה? והאמת חייבת להיאמר- הילדות האלה, כל עוד הן מוגנות על-ידי המערכת השבטית, ולא מודעות לאפשרויות שמציע העולם המערבי, זה שנמצא מרחק שנות אור מהעולם שלהן, מצבן טוב יחסית לאלה שמסתובבות ברחובות הערים.
הפארדוקס הידוע של האושר הנובע מאי-הידיעה, מהבורות לגבי העולם הגדול.
מהצד השני- הבטן שלי מתהפכת ברגע שאני שומעת את צמד המילים –"מילת נשים"… אקט שמעבר לעינוי הפיזי ומסכן-החיים (ברור שמתבצע בתנאים היגיינה מזוויעים), בעיקר נועד לחזק את הבעלות הגברית על גופה של האישה, ולהבטיח מעבר חלק של "הסחורה" מידיו של אב המשפחה לידי הבעל. ועוד לא התחלתי לדבר על שלילת זכותה של הסחורה לעונג מיני…
ושוב, אני יכולה רק להסתכל על זה מנקודת המבט שלי, יעל, זו שהגיעה לפה מכוכב אחר.
וככל שאנחנו פוגשות יותר סיטואציות ונשים, רמת התסכול שלי גוברת.
כוח העבודה הזול של אפריקה
באיזור השבט הקטן דורזה אנחנו יורדות בשביל עפר, ובדרך פוגשות את כוח העבודה העיקרי והזול ביותר של אפריקה- נשים וילדות, שסוחבות על גבן כל סחורה אפשרית, שעובדות בשדות, וכמובן מגדלות ילדים ומחזיקות בתים. והן לא ממש אוהבות איך שאנחנו חודרות עם המצלמות שלנו. הצילומים כאן נעשו בהסכמה.
ואני לא בטוחה שהן מתארות מציאות פסטורלית…
טיפה בים של בוץ
בדרך לכפר של שבט דאסאנץ', אנחנו פוגשות אמא צעירה מאוד עם פעוטה בת שנתיים, שסובלת מדלקת עיניים קשה. אני לא עומדת בפיתוי לשחק את המושיעה. מחטאה לילדה את העיניים, ושמה לה טיפות אנטיביוטיות. בעזרת מתורגמן אני מסבירה לאמא איך לטפל, לשמור על ידיים נקיות, ולהקפיד לנקות את המוגלה מעיני הילדה, ומראה לה איך לשים טיפות.
שנייה אחרי, אני רואה את האבסורד בסיטואציה. על מי אני עובדת? מבט חטוף בכפות הידיים של הילדה- ושל האמא- מבהיר עד כמה נפרדים עולמות המושגים שלנו… הכי קרוב לשטיפת ידיים שהילדה הזו תגיע, זה מי בוץ מזוהמים מהאומו בגיגית חלודה…
טיפה בים של בוץ…
נקודת מפנה
בשוק האיזורי שאליו מגיעים בני 3 השבטים הגדולים באיזור- האמר, באנה וקארו, אני די מגיעה להחלטה עם עצמי. בלי להתכוון.
פשוט, יש שם איזו ילדה אחת, עם ניצוץ בעיניים.
בניגוד לילדים רבים- גם אלה שהולכים לבית ספר- היא מדברת אנגלית… שאפשר להבין. קוראים לה אי-יה, היא בת 10. לומדת בבית ספר צהריים. אחת מבנות המזל האלה.
באיזורים הכפריים שעות הלימודים מתחלקות בין לימודי בוקר לקטנטנים ללימודי צהריים לגדולים יותר. היא גרה בכפר של שבט באנה, ועד שיתחילו הלימודים, הילדה מנהלת ביזנס בשוק.
בלי להתכוון, אני מתחילה להסתובב איתה בשוק. הילדה שולטת בעניינים. כדוברת האנגלית היחידה, היא סוגרת עסקאות בין בעלי הדוכנים לתיירים. "מסדרת לי" דיל- 5 ביר תמורת האפשרות לצלם את לוחמי שבט באנה שנראים, ובכן, כמו לוחמים בסרט על אפריקה.
הילדה הזו, יש בה משהו.
והיא לא מבקשת ממני כסף. היא רוצה להראות לי את מה שהיא יכולה.
עושה לי סיור בשוק, מסבירה על הסחורות השונות, מספרת על המשפחה שלה שחיה בכפר.
תהיי מה שתרצי להיות
באיזשהו שלב אני מבינה. לוקחת אותה הצידה ומסתכלת לה ישר בעיניים:
"את שומעת, אי-יה, את הולכת לבית-ספר?" "כן".
"תבטיחי לי שאת לא מפסיקה ללכת לבית-ספר. ותלמדי אנגלית וחשבון יותר טוב מכולם."
"כן"
"ותהיי תלמידה מצטיינת. ויהיה לך עסק משלך. או שתלמדי באוניברסיטה… מה את רוצה ללמוד?"
"אני רוצה להיות רופאה!"
"אז את תהיי רופאה. או כל מה שתרצי להיות".
אני מביאה לה בגדים שמאיה שלי תרמה. מאיה שלי, שיש לה את כל אפשרויות הבחירה בעולם… הם ממש גדולים עליה. אבל היא ממש שמחה.
הבנתי.
אם המשפט האחד הזה ייחרט לה בראש… אם המשפט הזה יזכיר לה, שיש אפשרות אחרת, שתמיד יש עוד אפשרות אחרת, אז אולי הטיפה שלי בים עשתה שינוי. אולי שינוי ממש קטן…אולי…
מאותו רגע, אני מתחילה לחפש אותן, את הילדות האלה עם הניצוץ בעיניים. ומוצאת.
ומשאירה טיפות-טיפות בים של בוץ.
יעל אהובה
החזרת אותי אל מסע מופלא באתיופיה הכל כך יפה והכל כך מורכבת
היטבת לכתוב ולתאר את המציאות הייחודית והמיוחדת ועוררת בי מחשבות רבות
אוהבת