איך זה מרגיש להגשים חלום

3/3/19 - היום יום חג, לפני 4 שנים הפכתי לסקיפרית.

אני כנראה ימאית מלידה, ואולי עוד מלפני כן, אבל מבחינת הרשויות, זה התאריך הרשמי.

ובכל זאת, זה היה אתגר רציני, לממש את החלום הגדול הזה.

הטסט שלנו נמשך יום שלם וארוך, עם בוחן מאוד קשוח והמון טעויות (בעיקר שלי…אורי, הפרטנר שלי למסע, הוא סקיפר מחונן…), והסתיים בחושך.

אבל, כמו שתמיר , המדריך שלנו בקורס-מעשי, אמר- רק לראות אותי במהלך המבחן על ההגה של הסירה עם חיוך ענקי של אושר על הפנים- היה שווה הכל.

אז מה המשמעות של זה בשבילי?

עבורי יש לזה המון משמעויות: אינספור חוויות. ורגעים של אושר צרוף. וגם- עובדה שולית אולי, אבל מסמלת הרבה בעיני: תמונת הרקע על מסך המחשב שלי, תמונה שאני צילמתי, אני. מפרשית קטמראן עוגנת בלב מפרץ.

זו לא עוד גלויית נוף ממאגר של תמונות אנונימיות, שמגיעות עם מערכת ההפעלה. זה צילום אמיתי של רגע אחד בחיים שלי, מתוך המון רגעים, שבו התממש חלום. הספינה שלי (ליתר דיוק, הספינה המושכרת שלי. ספינה משלי בטאבו- זה סעיף אחר ברשימת החלומות…) עוגנת ליד האי, שאני יכולה להצביע עליו במפת אוסטרליה.

בחרתי לספר על שני רגעים, שממחישים ממש טוב איך זה הרגיש לי – להגשים חלום.

נובמבר 2014 – הפלגת תלמידים במפרץ הסארוני, יוון

אנחנו במהלך הקורס, בהפלגת תלמידים במפרץ הסארוני. זהו שבוע של הפלגה לימודית-חווייתית במסגרת פלוטילת תלמידים של בית הספר לשייט "דרך הים" Via Maris .

זהו קטע מיומן המסע שלי (הגרסה המלאה כולל קטעים ממש מרגשים, מופיעה ב"יומני מסע" ):

יום ג' 4/11/14 אי-שם במפרץ הסארוני

היום בתכנון : הרבה מים כחולים, תרגול עגינות ים- תיכוניות עם היקשרות לחוף ותרגול טכניקות ירידה משירטון. בצהריים נעגון באי הידרה, אבל זה כבר סיפור אחר.

06:30 שוב המציאות זולגת לי לתוך החלום. אני פוקחת עיניים אל אור הבוקר שנכנס דרך חלון הקבינה שלי. אתמול עגנו בחושך מוחלט במפרץ ללא שם באי הלא-מיושב הזה, ואני נקרעת בין החשק להתפנק במיטה לבין הסקרנות לצאת החוצה.

אני מרגישה כמו ילדה ממש קטנה באונייה ממש גדולה. מדביקה את האף לחלון, ונותנת לכחול שבחוץ לכסות את כל שדה הראייה שלי.

הים האגאי בתוך העיניים שלי. ואני מרגישה את הלב שלי פועם.

אחת -אפס לסקרנות (אף פעם לא הייתי טיפוס מפונק ), מטפסת החוצה לקוקפיט, והמפרץ פשוט מסתחרר סביבי.

ככה מרגישים בדיוק כשהנשימה נעתקת.

קפטן בורדיני ואורי כבר יושבים בחוץ עם קפה. הסירה מתנדנדת קלות. אני מפנה מבט לחרטום, ושם האי, נח לו. כמו בגלויה ממש קיטשית. אני כל כך מתרגשת, שאני לא מצליחה להוציא מילה, אירוע נדיר בפני עצמו…

בזמן שאורי מכין לי קפה, אני לא מתלבטת אם לעבור לבגד ים – למים יש צבע טורקיז לא-חוקי. עוד מעט יתחיל היום עם המון תירגולים והתרחשויות, ורק אלוהים יודע איזה המצאות יש ליוסי סוקולוב בראש..

אבל עד אז, זה אני והים האגאי. קפיצה מהירכתיים, ושקט.

אוקטובר 2017- הפלגה בגרייט בארייר ריף, אוסטרליה

אנחנו בטיול בת-מצווה של מאיה שלנו, עם כל הכנופייה – באוסטרליה. אחרי סיבוב יבשתי על החוף המזרחי מסידני צפונה לכיוון ביירון-ביי, ופרייזר איילנד , אנחנו טסים עוד צפונה (באוסטרליה, תמיד יש עוד צפונה…) לשונית הגדולה.

את סיפור המסע שלנו באוסטרליה , עם המון המלצות ממש שוות לטיול עם הילדים הגדולים בדאון-אנדר, תוכלו לקרוא בלינק הזה.

יום ה', 5/10/17 Abel Point Marina

פה, במרינה שבעיירת החוף הקולית איירלי ביץ' Airlie Beach אנחנו עולים על היאכטה.

להלן ה-יאכטה- קטאמרן 45 פיט, יפהפיה העונה לשם reflections. את היאכטה שכרנו דרך חברת Charter Yachts Australia (לא לכל הסירות נדרש רישיון!!!) ביחד עם דודי וצביה, חברים קרובים שחיים באוסטרליה, כשאני הסקיפרית היחידה.

13.7 מ' אורך 7.3 מ' רוחב, 10 נוסעים, 4 קבינות זוגיות, 4 תאי מקלחת-שירותים, סלון מרווח, מטבח מאובזר, מרפסת ישיבה בירכתיים, ורשת-זולה בחרטום.

מה עוד צריך הבנאדם?

יוצאים לשייט באיי וויטסאנדייז The Whitsunday Islands, בשונית הגדולה.

כסקיפרית יחידה, אני האחראית הבלעדית. על הכל. ועל כולם.

אבל אני מוכנה. אמנם בידיים רועדות, אבל מוכנה.

תדריך על היאכטה

כל הפלגה מתחילה בתדריך מקיף על הסירה. עוברים על הכל- מערכות חשמל, מים, מנוע, מערך מפרשים, ניווט, היכרות עם איזור השייט ונהלי חירום.

"צוות הוואי ונישנוש" בפיקודם של שני המבוגרים האחראים- צביה ועמי- יצא לקניות בסופר (10 רעבים-תמידית במשך 5 ימים מלאים, בלי צל של קיוסק באופק – תעשו לבד את החישוב…). במקביל, דודי ואני מתחילים את התדריך במרינה של איירלי ביץ', עם אד, ימאי אוזי קשוח וצרוב שמש.

מטרת התדריך היא, כאמור, להכיר את הסירה ואת מרחב השייט. וגם לשכנע את אד, שאני כשירה לקחת לבדי סירה עם 10 נוסעים לשייט של 5 ימים.

היה מנוע?

אנחנו מתחילים לעבור על מערכות הסירה. כשמגיעים למנועים, אני מתחילה עם השאלות… הגעתי מוכנה עם רשימה, והיא לא מאוד קצרה.

בניגוד אליי, אד לא הגיע מוכן. לזה.

הוא מרים גבה: "את באמת יודעת משהו על מכונות?!" הוא ספק-שואל ספק-עונה.

אני לא מתיימרת. אבל מתעקשת להכנס לתא של אחד המנועים, כדי לבדוק את הרצועה, שמן, מים, כאלה… בחיי, בסיסי לגמרי.

בזמן שאני משתחלת למנוע, אני לא רואה את אד מגלגל עיניים, ושואל את דודי: "תגיד, כל הישראלים ככה?… " איכשהו זה לא נשמע כמו מחמאה.

בתוך תא המנוע אני מחייכת לעצמי בשביעות רצון, ומודה בלב לגל, המדריך בקורס מערכות סירה , שלימד אותי מה שאני יודעת על מכונות.

אבא שלי האהוב, שהיה קצין מכונות ראשי בצי הסוחר הישראלי, בטח מסתובב נפוח מגאווה, במקום שבו הוא נמצא עכשיו…

שאלות חשובות שחייבות להישאל

בשלב היציאה לים אד כבר הרוס ממני. אם כי נראה לי שבקטע לא ממש טוב…

האוסטרלים הם ימאים מעולים. אבל באופן כללי, לא מאוד יסודיים. ולרוב יעדיפו לעבוד מעט, גם אם מדובר בתדריך לקראת צ'ארטר.

מה לעשות שנפלתי עליו, עם כל השאלות שלי?

איך מנתקים את החשמל הראשי, איפה הסוויץ' של כננת העוגן, כמה מים מתוקים יש בסירה ומה ההספק בברזים, ערוצי הצלה ברדיו, כמה חבלי היקשרות יש, איפה המטפים, ועוד שאלות סופר-חשובות שהכינותי מראש בבית?